איך ליצור עיניים גדולות ומוארות בצילום ילדים

יש דבר מהפנט יותר מעיניים גדולות ומוארות בתמונה?

עיניים שממש מדברות איתנו?

אני חייבת להודות שבשבילי זה אחד הדברים הכי שובים ואין כמעט סשן שאני לא מקדישה לעיניים תשומת לב מיוחדת.

אם אתם רוצים לדעת מה הסוד ואיך ליצור בעצמכם את האפקט המדהים, צפו ותתחילו לתרגל 🙂

שבוע מקסים,

אתי

ואם אתם רוצים לקבל טיפים נוספים לגלות איך אפשר לצלם אותם הרבה הרבה יותר טוב אתם מוזמנים לקבלת את ההדרכה שלי במתנה בקישור כאן

5 תמונות שכדאי (מאוד) לצלם את הילדים מידי חודש

בעידן שבו הסמארטפונים גורמים לנו לצלם כל דבר קטן, כל רגע וכל תזוזה של הילדים אנחנו נמצאים באשליה שתפסנו את כל הרגעים בחייהם. אך ללא גיבוי נכון, זיהוי נושאי צילום שחוזרים על עצמם וארגון התמונות בשיטתיות- יהיה לנו קשה מאוד להנות ולהבין האם באמת שווה לשמור ולשמר את הזכרונות שצילמנו.

כדי לארגן מעט את עולם צילום הילדים הביתי וכדי לפשט את התעוד כמה שניתן, אני מביאה בפניכם  סדרת 5 התמונות שכדאי לצלם את הילדים מידי חודש. התמקדות בכמות קטנה יחסית של סוגי הצילום תאפשר לכם להתמיד בביצוע ויתרה מכך, תשאיר אתכם עם תעוד עקבי בו תוכלו לראות כיצד כל חודש נושאי התמונות הקבועים הללו מקבלים נראות אחרת ומרגשת.
אז מה במתכון שלנו?

1. פורטרט חודשי. לא, הם לא חייבים לחייך, אבל אם רוצים לתעד אותם ולהביט בשינויים שלהם לאורך זמן כדאי לשמור על שלושה עקרונות: 1. לצלם כל פעם באותו מקום (רקע קיר לבן למשל). 2. לצלם את אותם מיימדי גוף (מהחזה ומעלה למשל). 3. לחזור על אותה הוראה בכל פעם מחדש- בין אם תבקשו מהם לחייך, לעשות את הפרצוף המצחיק שלהם, פרצוף רציני, פרצוף עצוב- מה שעושה לכם את זה…. כל שנה אתם מוזמנים לערוך סרטון ולהעלות בו את כל התמונות ולראות את השינוי (ואם יש לכם סבלנות אתם מוזמנים לתעד רצף של כמה שנים כמו בקישור (https://www.youtube.com/watch?v=RtyqS68ViWk ) לחלופין תוכלו לערוך קולאז' או אפילו להדפיס את התמונות ולתלות אותן זו לצד זו בחדר הילדים. הנאה מהגדילה- מובטחת.

 

2. Play time. בשקט בשקט ובלי שישימו לב, לתעד אותם משחקים ומלאי תשומת לב לעולם הפרטי שלהם, הוא אחד הדברים הקסומים שתהנו מהם שנים קדימה. אפשר לשדרג את צילום הילדים אפילו עוד יותר אם זה המשחק/ הצעצוע/ הבובה שהם הכי דבוקים אליהם באותה תקופה וכל לתעד ולזכור לשנים הבאות את כל החפצים שהם אהבו כל כך. 

3. אמבטיה. למי אין תמונות אמבטיה מהילדות? בכל התמונות שאני מכירה בצילום ילדים- זה היה נראה כיף! ואם יש לכם אפשרות לעשות להם אמבטיה גם בשעות הבוקר כשאור טבעי יכול להכנס- אני מבטיחה תוצאה מקסימה אפילו יותר.

4. הכי כיף כשנקיים… צילום הילדים אחרי האמבטיה, עם הפיז'מה והשיער הרטוב המסורק…. זה שילוב שבו כל הילדים נראים פשוט… ילדים טובים… (גם אם שעתיים קודם נמרחו לכם על הרצפה בקניון בצרחות…)

5. מצחיקים(/עייפיםמידי?) על הבוקר– קשה להתחרות בחמידות שלהם על הבוקר בין אם הם ישר קופצים ומחוייכים, בין אם הם בדיוק בשיחת עמוקות עם עצמם על משמעות החיים ובין אם ספק ערים ספק ישנים… בכל מקרה זהו צילום ילדים מקסים בפני עצמו. אם תצליחו לאתגר את עצמכם ולהתעורר לפחות פעם בחודש לפניהם ולהיות בהיכון עם המצלמה- מעולה אפילו יותר.

צרו לכם אתגר לשנה הקרובה ותתחילו לצלם בקביעות כל חודש את הסדרה הזו. התבוננות באותן סוגי תמונות לאורך זמן תדהים אתכם ותרגש אתכם לגלות כמה הם גדלו בזמן כל כך קצר…. יאללה לעבודה!

ואם אתם רוצים לקבל טיפים נוספים לגלות איך אפשר לצלם אותם הרבה הרבה יותר טוב אתם מוזמנים לקבלת את ההדרכה שלי במתנה בקישור כאן

קורס וידאו חינם לצילום ילדים

הו! נגמר!
נגמרו כל התירוצים!!!
גם אם עדיין לא הכנסתם לכם ללו"ז השנתי השקעה בצילומים מקצועיים,
אין שום סיבה שבעולם להתפשר גם באיכות התמונות הביתיות שלכם.
כל רגע שעובר, ממש לא חוזר והילדים גדלים ומשתנים!
כדי שלא תפספסו את כל הרגעים המדהימים איתם הכנתי לכם סדרת ווידאו חינמית שתלמד אתכם איך לצלם את הילדים הרבה הרבה יותר טוב.
יותר ממזומנים לשתף גם את כל החברים שזקוקים למידע הזה לא פחות מכם… יאללה לעבודה!

כנסו ללינק http://etimehager.ravpage.co.il/freegift

ואם הילד לא רוצה להצטלם?

מי אמר שילדים תמיד ששים, רצים וקופצים על ההזדמנות להצטלם???

נכון שאנחנו יודעות שהם הכי יפים שבעולם, שהם מצטלמים הכי חמוד שבעולם ושהם הילדים הככככי מקסימים, נחמדים לזרים וחייכנים שבעולם?

ונכון שאנחנו רוצות/ חושבות שחזון צילומי המשפחה המושלמים מצויים גם בחזון הבעל והילדים ושכולם מסונכרנים לגבי איך מתנהגים, איך מחייכים ואיך ממלאים הוראות?

נכון?

אז זהו. בואו נצא מהסרט הבדיוני. זה לא תמיד יקרה. בעיקר בנוגע לפעוטות וילדים מאוד צעירים. אני תוהה האם יש צורך להסביר למה כי זה אמור להיות די ברור לכולנו שלילדים יש צרכים רצונות ומצבי רוח שלא תמיד הולכים יד ביד עם מה שתכננו…

אז קודם כל, דעו, שגם אם זה קורה וגם אם זה מבאס- זו המציאות! במקום להלחם בה- בואו נחבק אותה. או במילים אחרות- בואו נבין מה ניתן לעשות לכדי למקסם שיתוף פעולה.

ראו דוגמא, הצילומים של ארי, שהגיע אלי לפני שהוא נפרד משלוש שנות הארכת שיער משגע. ולארי באמת יש חיוך של מיליון דולר והוא ילד מקסים וקשוב ונחמד שאין לתאר. והיה לי עוד בונוס- ארי כבר הכיר אותי, לא הייתי זרה עבורו.  אבל מה לעשות, רצה הגורל (או פשוט מצב הרוח) ולארי לקח זמן להיפתח ולגלות רצון להצטלם. ומה עושים כשהוא אמור להיות כוכב הצילומים???

1. מכינים את הילד לסיטואציה לפני הצילומים
   אבל לא יותר מידי! רצוי לספר לאן הולכים, עם מי נפגשים ומה נעשה. פחות מומלץ לעשות הרבה חזרות להעמדות וחיוכים בבית ולדבר על הנושא הרבה בנוכחות הילד. למה? כי אנחנו עלולים לייצר חרדת ביצוע ברגע האמת.
2. רצוי לשתף את הצלם לפני הצילומים לגבי אופי הילדים
   אתם כהורים מכירים אותם הכי טוב- כמה שתשתפו יותר לפני, נדע טוב יותר כיצד להתמודד עם חוסר שיתוף הפעולה.
3. משנים דרכי פעולה
   במקרה של ארי הוא לא היה מוכן להפרד מאמא אילנית כל תחילת הסשן. אז נכון שאמא לא תכננה להצטלם אבל היא הקריבה את עצמה למטרה והצטרפה לעשייה… בשלב זה אילנית קיבלה את ההוראות כדי ליצר תמונות שלא תלויות בשיתוף הפעולה מצד ארי.
   
4. הכל עניין של הבנה
   מבינים שכמו שלנו כמבוגרים לוקח זמן "להתחמם" מול המצלמה, גם לילדים שלנו אין כפתור ON/OFF מובנה.
5. זוכרים תמיד שלא להלחיץ את הילד
   לא להכריח בכוח ולא לגרום לו לחוסר בטחון על אי מילוי ציפיות ההורים. מאוד חשוב להיות קשובים לסיטואציה וגמישים לשינוי שהצלם יכול להוביל. מי יודע, אתם אפילו תופתעו מתוצאה שהתפנית הביאה. וגם אילנית שהייתה בטוחה שחצי סשן צילום ראשון לא הניב אף תמונה מוצלחת של ארי- גילתה שבסוף, אלו היו התמונות הכי מרגשות.
6. שוחד שוחד שוחד
   אמרתי בעבר ואומר זאת שוב- אני אתי מהגר. אמא גאה לאלעד מהגר שרצתה, ציפתה ועמלה קשות כדי להעפיל לגמר "האמא המושלמת", אני שהבטחתי לעצמי שחטיפים/ ממתקים לא יתפסו פיסת נדל"ן אצלי במטבח, אני אמא וצלמת משחדת. משתדלת שלא. אבל ברגעים קריטיים- כן, זה קורה. לשמחתי אלעד עדיין נמצא בשלב שגם תפוח ואקטימל נכללים בהגדרות פרסי השוחד- אז משתדלים לאזן. ואני בוחרת להאמין שאני מלמדת את הילד מיומנויות משא ומתן. אז זה לא כזה נורא…. ולעניינו- שוחד בצילומים הוא דבר נפלא ומופלא וכמו שאני מכינה מראש כל אמא לאפשרות, גם את אילנית הכנתי. אבל אילנית הגדילה ראש והביאה שוחד משל עצמה שהיא ידעה שיתפוס את ארי. אז ראשית- היוזמה הזו מצטרפת לרשימת הפתרונות שלנו- תביאו שוחד גיבוי (רצוי כזה שלא מלכלך). בשלב זה ארי הסכים להפרד מהידיים של אמא קצת והצלחתי לגם לצלם אותו בלעדיה (אבל צמוד צמוד לסוכריות… )
   

אחרי השוחד וזמן ההסתגלות ארי צבר בטחון מול המצלמה ונתן שיתוף פעולה מלא וזרק לעבר המצלמה שפע של חיוכים מכל הלב!

ולסיום סיומת אני באמת מאמינה, שכל רגע שתעדנו- הוא יקר. גם אם חיוך לא התנוסס, גם אם הילד נראה רציני מידי- המטרה היא לתעד את מה שיש, את האופי של הילדים שלנו. ואופי… זה דבר מורכב 🙂

תהנו ותצטלמו!

צילומי תספורת ראשונה לאלעד

אז בלי ששמתי לב בכלל, יש לי כבר ילד בבית. אחד כזה שהוא ממש גדול.

ילד כזה שכשהוא ישן הוא כבר הרבה מעבר לגודל של מקלדת מחשב. ילד כזה שכל פעם שהוא פותח את הפה הוא רואה את אמא שלו משתגעת וקופצת עליו בנשיקות מתלהבות על פניני החכמה, התבונה והקליטה המטורפת שיש לו לסביבה. אבל יותר מאלו, זה ילד עם תספורת של ילד. לא עוד בקבוקים של שיער ארוך שמגיע עד הטוסיק באמבטיה אלא ילד עם תספורת של ילד…

אז אמא צלמת תכננה סשן שלם לנושא הנצחת השיער הארוך שהוגשם חלקית בצילומים משותפים של אלעד עם אורצ'וק האחיינית שלי. אבל אחרי אותו סשן, עדיין רגלי היו קרות, קפואות ומסרבות לדרוך במקום בו ספר מושיב ילדים על כיסא מוגבה ומחלק להם ופל מצופה על התנהגות טובה (אגב, עובד מעולה). כשסוף סוף הרגליים שלי הפשירו והצהרתי שאם זה לא קורה "היום" זה לא יקרה לעולם, הבנתי שגם לא צילמתי שוב את אלעד מאותה פעם קודמת באופן שיזכיר לנו כמה השיער שלו באמת הרקיד לי את הלב. אז באופן ספונטני לחלוטין התחלתי לצלם אותו בבית לפני הנסיעה לספר. המשכתי בצילומי חוץ מאולתרים ממש מחוץ למספרה, על מסלול האופניים שברחוב וקינחנו בתמונה באותו מקום מינוס הרבה מאוד שיער (שתוך שלושה שבועות ואחרי הרבה אומץ ותובנות על "הפאה" שהשארתי לאלעד על הראש, גם הוא קוצץ בטרוף).

בקיצור, עכשיו יש לי ילד בבית…

צילומי חוץ לפני הקציר

שתי מטרות היו לסשן הזה (ניסוח צבאי משהו????):

1. לתעד את אלעד רגע לפני שנפרדים מהבקבוקים שהארכנו לו קצת יותר מידי זמן.
2. אחרי שראיתי את אורצ'וק (aka האחיינית) בחג שבועות בשמלת הג'ינס שלה- זה התבקש לחלוטין לצלם אותה על רקע השיבולים.
3. לעשות לאלעד ואור (סוף סוף) תמונות משותפות שלא כוללות גלידה ועוגות מרוחות על הפרצוף מערב שישי אחרי האוכל.

הבונוסים:

1. הם היו חמודים.
2. נדרש הרבה שוחד לעניין.
3. היו לי שני אסיסטנטים לא רעים בכלל להשתלט בכל החגיגה שנוצרה.

הממצאים:

לדאוג לפרטים הקטנים

אני חושבת שלכל מי שעוסק באומנות ויצירה בתחומים השונים יש את "הדבר הזה" ש"עושה לו את זה".
הדבר שמעורר השראה מדהימה, הדבר שממלא אותנו בהמון המון אויר לנשמה ואומר לנו "כמה מדהים עוד יכול להיות???"

גם לי יש את "הדבר הזה". יש לי כמה כאלה. בלי קשר לצילום, אני בחורה שמהופנטת מעיצוב פנים והום סטיילינג. התאמות ודאגה לפרטים הקטנים. היכולת לחבר חומרים וצבעים שונים לכדי מה שאני מגדירה- שלמות. עושה לי את זה. בענק. אז תארו לכם מה ההרגשה לצלמת כמוני, שאוהבת לתעד חיי משפחות בבתים שלהם, להכנס לדירה באוירה מדהימה שכזו???

את הסשן של משפחת בוטון קבענו באחד מימי השישי האחרונים. כמה ימים לפני הסשן, שאלה אותי (אמא) הדר אם אפשר להקדים בשעה לקיים את הצילומים בשעה 12:00 ישר אחרי החזרה של הילדים מהמסגרות. אני חייבת להסביר למה הנטיה שלי לבקשה כזו אמורה להיות :לא. כי ילדים חוזרים מבי"ס הם ילדים רעבים, ילדים עייפים (גם ביום שישי שהוא קצר…), ילדים שצריכים להחליף בגדים וילדים שהספיקו להשתולל וככל הנראה להזיע.
אז רציתי להגיד  לא. אבל אמרתי כן. כזו אני. בחורה שבדרך כלל אומרת כן… אבל לא הייתי אומרת סתם כן. הכן הזה הרגיש לי נכון כי כבר ידעתי מי מנתבת את הבית… עוד בשיחה הראשונית ביננו, למדתי להכיר שהדר עוסקת בכל אותם הדברים שגורמים לכל האויר למלא את הנשמה שלי. כמי שעסקה בעיצוב פנים, בהום סטיילינג ובעלת עסק לעיצוב שולחנות קונספט (כולל קונדיטוריה מעשה ידיה- וטעמתי, שווה!) ידעתי, פשוט ידעתי שהדר כבר חשבה על הכל.

ואז אני מגיעה. ולא תארתי לעצמי כמה אויר ימלא את נשמתי…
נשים בצד את העובדה שהבית מעוצב כך כך יפה שבא לבכות. בואו נתיחס לילדים. ילדים שחוזרים מהגן ובית הספר ונראים מוכנים לצילומים ברמת תקתוק שכל שערה מונחת במקומה, זה מדהים. באמת. אני יודעת אילו אתגרים מתמודדות משפחות שקובעות איתי צילומי חוץ ואני יודעת שאני ממליצה הרבה פעמים להלביש ילדים רק בהגעה לאתר הצילום מתוך הידיעה שילדים… לא נשארים מתוקתקים לאורך זמן… אז לראות ילדים חוזרים מהמסגרות, אחרי ששהו במשך 4 שעות במחיצת ילדים אחרים, אחרי שהיו להם את כל הסיבות לחזור הביתה מיוזעים, הפוכים וכל מה שברור לכולנו, לראות אותם חוזרים כמו שהם נראו… היה חוויה מדהימה עבורי!

ואם אתן לא מאמינות לי, להלן התוצר (ממש על קצה המזלג…):

להיות "השכנה ההיא"

בבית של ההורים שלי יש 3 תמונות מאוד מיוחדות ויקרות לי. ציור של אחי ואחותי הגדולים, ושלי. כל אחד מאיתנו בתמונה.
למרות שהמשפחה שלנו באמת התברכה באנשים מוכשרים, דווקא הציורים האלו, צויירו על ידי שכנה שהיתה לנו אי שם בבית הישן שבשכונת רמות בירושלים.

אני לא זוכרת את השכנה הזו, אני לא זוכרת איך היא נראית. אבל החתימה שלה "מירי רוזן" לנצח תישאר על התמונות. וזה לא שהשם שלה הוא המהותי כאן, ולא, אי שם מגיל 4 אני ממש לא זוכרת את כל הפרטים אבל מה שהיא יצרה עבורנו והמזכרת המדהימה הזו שאני לעולם לא אוותר עליה והיא אחד הדברים שבוודאות ילוו אותי תמיד. יש לי ציור שלי מגיל 3, מירי רוזן אורגינל 😉

ולא רק אותנו, גם דודה שלי שתמיד תמיד גרה בצמוד אלינו מלווה באותם ציורים. ואני בטוחה ומקווה שכמונו, יש עוד משפחות שהמזכרת הזו מאוד יקרה להם.

אתמול קלטתי שגם אני סוג של "השכנה ההיא".

ליבי היא אחד הדברים הכי מתוקים שיש לי בבניין (וניתן להרחיב לגבולות הרחוב, השכונה והעיר כולה!). "הבת של השכנים" שזכיתי להכיר אותה מהרגע שנולדה. ילדה שרק מלהתבונן בה עולים לי כבר כל כך הרבה רעיונות לצילומים מדהימים איתה. לפני מספר חודשים זכיתי לצלם אותה לכבוד יום הולדת השנה שלה לצילומי קייקסמאש צבעוניים ושבוע שעבר זכיתי להנות שוב.
בחודש שעבר הקמתי דוכן צילום לכבוד "פסטיבל בייבי" שהתקיים בקניון מודיעין. בפסטיבל הענקתי לכל אמא שהגיעה עם הבייבי הפרטי שלה צילום במתנה. הצילום התבצע על רקע בד כחול מנצנץ. מי שמכירה אותי יודעת שאני לא מצלמת בסטודיו ולא מצלמת על פני רקעים. הצילום שלי מתבצע באתרי חוץ או כצילום תיעודי בבית המשפחה. אך למען הפסטיבל החלטתי לגוון ולתכנן משהו שונה ומהנה. ואם כבר שונה אז הייתי חייבת לראות גם נוצץ, הרבה נוצץ! ועל הדרך שחררתי מהאחסון סרטים לשיער, סיכות וכובעים סרוגים שרכשתי בתחילת דרכי כצלמת. אביזרים מקסימים, מתוקים באמת. אבל כבר בתחילת דרכי, החלטתי שזה לא הסגנון שילווה אותי. את הכל איחסנתי אך ידעתי שיהיו רגעים שווים במיוחד לעשות בהם שימוש. וכך היה! הפסטיבל היה באמת הנאה גדולה עבורי. קודם כל הוא איפשר לי לראות, להפגש ולהציג עבודות ותוצרים שלי ולהראות באמת איזו רמה ואיכות צילום אפשר לספק בצילומי משפחה. ההערכה של כל מי שביקרה בדוכן ריגשה אותי מאוד. ההבנה וההכרה בעבודה איכותית וגבוהה, היתה עבורי הסיפוק הכי גדול. ההבנה שהאיכות הזו אינה מגיעה ככה סתם אלא קשורה בהרבה מאוד שעות עבודה, הרבה מאוד שאיפה לדיוק ולהביט על הפרטים הקטנים. אז תודה. באמת באמת תודה.

דוכן הצילום בפסטיבל בייבי. ברוריה מציצה מאחורה.

ותודה מגיעה גם לשלוש נשים מיוחדות: הראשונה היא אור קריבוס ליאון, מנהלת אירועים פורטל mamy שארגנה את הפסטיבל המקסים הזה והיה לה חלק לא קטן בכל התחושות החיוביות שצמחו משלושת הימים הללו. השניה היא ברוריה הדר, מעצבת העוגות הכישרונית שעזרה לי בארגון, בקבלת המצולמות והרשמתן וכמובן גם תרמה מצידה הטבות שוות בשוברי המתנה שחולקו במקום. והשלישית היא שני. שני אמא של ליבי. שני השכנה שבאה לעזרתי ולגבות אותי בשעות בהן הייתי לבד בדוכן אחרי שברוריה רצה להוציא את הילדים מהמסגרות (בכל זאת שני זוגות תאומים יש לבחורה… 555). לאות תודה באמת גדולה, וגם בגלל שעבורי זו נטו הנאה, הצעתי לשני לצלם בתמורה לעזרה את ליבי, ברקע שהיה גם בפסטיבל. הצילומים התקיימו, ליבי היתה מהממת כהרגלה, קצת עייפות השתלטה בסיום הצילומים, אז זרמנו, הוצאנו צעצועים וכל מה שאפשר היה כדי לצלם את הילדה הכי הכי יפה (שגם הגיעה בעצמה עם שלל לא קטן של סרטים לשיער… לו רק היתה לי בת…). מקווה שעוד 30 שנה גם היא לא תהיה מוכנה לותר על התמונות שצילמתי אותה ושתדע שפעם הייתה לה שכנה שצילמה. ועכשיו יש לה מזכרות לכל החיים.

שבוע מקסים לכולן!

מתי חזרנו אחורה בזמן???

תקנו אותי אם אני טועה, אבל אנחנו לא אמורות להיות בעיצומו של עידן טכנולוגי מתקדם?
עכשיו עצרו את הכל, עברו לעמוד הפייסבוק שלכן, תעברו על העדכונים של החברים שלכן…
גם אתן רואות את מה שאני רואה???

כן, כן, נתנו יד לשליטת הסמרטפונים בעולמנו ובאלבומי תמונתנו. והתמונות? לא נראות משהו, נכון? אפילו נראות מזעזע לפעמים, נכון???

אלעדי שלי… צולם באייפון לפני שהשכלתי ולמדתי כל כך הרבה על עולם הצילום. מה כל כך רע כאן? (מה לא?!) הנקודות הקטנות בצילום לאור תאורה לא מספיק חזקה, הטשטוש והמריחה של כפות הרגליים, היד של מוטי שמבצבצת אי שם למעלה ומיותרת לגמרי בצילום, הקומפוזיציה, הזוית… בקיצור- זוועה… 🙂 מגיע לילדים שלנו תמונות טובות יותר להביט בהן בעתיד! זה הנכס הכי יקר שיהיה להם!!!

כולנו אשמות בזה. כולנו. גם אני. גם אני לא תמיד משקיעה בצילום מוקפד באייפון שלי וגם אני בלהט הרגע רק רוצה לצלם את אלעד ומבינה שלאייפון יש מגבלות לא קטנות ביצירת התמונה האיכותית לפחות ברמה המינימלית הנדרשת.
ומה שעצוב הוא שחלק גדול מתמונות הסמארטפונים נראות אפילו הרבה הרבה יותר רע מהתמונות שההורים שלנו צילמו אותנו  אי שם בשנות ה- 80…

כן, אפילו טרום העידן הדיגיטלי, כשכל מה שיכלנו היה להחזיק אצבעות שמתוך פילם של 36 תמונות יצאו מינימום תמונות שרופות, אפילו אז התמונות היו טובות יותר. אנחנו נמצאים בעידן שבו לכל מצלמה יש מסך צפייה בזמן אמת. אז למה התמונות נראות ככה???

1. הזלזול. ה-ז-ל-ז-ו-ל! כשיש לנו אפשרות לצלם בלי סוף, מתי וכמה שנרצה, בלי להתחשבן על פילמים, בלי לתכנן את הצילום עם חשיבה קצת יותר מעמיקה, אנחנו מזלזלים! אין לנו ערך לתמונה בודדת מוצלחת שכדאי שנתכנן ונשאף להגיע אליה. זו מלכודת ידועה של העדפת הכמות על פני האיכות (כחלק מהגנים הישראלים שלנו אולי?!). מה יוצא לנו מזה שאנחנו מעלים לפחות 10 תמונות לפייסבוק של הילדים שלנו באיזו חגיגה, טיול או גם בלי שום סיבה, אם כמעט באף אחת מהתמונות האלו אי אפשר לזהות את הילד???

2. הטכנולוגיה המתקדמת בה אנחנו רוצים ומקבלים מליון מכשירים מקומבנים בתוך אחד קטן וקומפקטי, באופן טבעי מורידה את האיכות של כל אפיון בודד. אם אי אפשר להבחין בתוי הפנים שלו מרוב שהתמונה מרוחה, מטושטשת ובהתאם לנפלאות הטכנולוגיה המתקדמות בסמארטפונים שלנו, גם באיכות ירודה להפליא (במיוחד כשאתן מצלמות בתנאי תאורה נמוכים שאז הסמארטפונים בכלל מתעלפים מהמאמץ ומפיקים תמונות מזעזעות בעליל) אז מסתבר שלמכשירים שלנו יש מגבלה לא קטנה. הבעיה היא שרובנו "זורמות" עם הבעיה ולא מנסות להתגבר עליה. אגב, אני רוצה להבהיר- שאין לי כאן שם כוונה להעליב אף אחת. כולנו נופלות למלכודת של זמינות הצילום כיום, אבל אני כן רוצה להעיר אתכן ולהראות לכן שיש דרך אחרת! יש דרך לצלם בסמארטפונים ועדיין להשאיר לילדים שלכם מורשת תצלומים ראויה.

3. הרצון לשתף. סוף סוף, ברשתות החברתיות אנחנו יכולים להתעדכן כל הזמן בחיים של האנשים שחשובים לנו. ואם עד לפני כמה שנים, התחננו שישלחו לנו את התמונה שצילמו אותנו במפגש כלשהו, למייל (עונש בפני עצמו), אז היום בהעלאה פשוטה לרשת, כולם יכולים לראות את עצמם, לתייג וגם להוריד למחשב את התמונות שלהם. פתאום קל לשתף, קל למשפחה המורחבת ולחברים שבאמת איכפת להם מאיתנו לראות את המשפחה שלנו גדלה (במקום לחכות רק לאירועים משפחתיים). וזה מעולה בעיני למרות הביקורת על כך שהיחסים היום לא אישיים כמו פעם ולמרות שטוענים שאנחנו מתחבאים מאחורי המקלדת במקום להפגש פנים אל פנים. כי לי זה ברור שאין סיכוי שהייתי מצליחה לשמור על קשר עם כל כך הרבה אנשים במשפחה. ובמקום לותר על חברים שהקשר איתם מתרופף עם השנים, יש לנו עכשיו את הזכות עדיין להתעדכן מולם, לראות מה קורה בחיים שלהם ולפרגן. וזה בהחלט עדיף. אבל שוב, מרוב שאנחנו רוצים לשתף ולהראות את כ-ל   מ-ה   ש-ק-ר-ה כשצילמנו, אנחנו מפספים את העקרון שהתמונות שאנחנו מצלמים לא נועדו רק כדי להראות אותן לאחרים. אני בטוחה שגם האחים שלי לא ישמרו כל תמונה של אלעד שאני מעלה לפייסבוק. אבל אני כן. כי אני רוצה שלאלעד יהיו תמונות שהוא יהנה להסתכל בהן כשהוא יגדל. תמונות שהוא יוכל לראות בברור את תוי הפנים שלו, את הבעת הפנים שלו. וכדי שזה יקרה, חייב, חייב, חייב לא להתפשר על איכות!

4. הלחץ החברתי הקיים היום ברשתות החברתיות בהן כל צעד שאנחנו עושות, חייב להתעדכן ולהחרט בציר הזמן על דפי הפייסבוק שמא אחרים, ואפילו אנחנו, נרגיש חסרות חיים. נרגיש שהחיים שלנו פחות מעניינים מאחרים ושאחרים יוצאים, מבלים ופעילים הרבה יותר מאיתנו. אז שוב, אנחנו מוצאות את עצמנו מצלמות בלי הכרה כל רגע כדי שכולם יראו שאנחנו ברמת תפקוד א+. אני בעד לצלם. בעד לצלם המון. אני מאמינה גם שכל רגע, שנראה לנו לא חשוב במיוחד, הוא כן מספיק חשוב כדי לצלם ולתעד אותו. תמונות הילדות שלי שאני הכי אוהבת, הן התמונות שלא קרה בהן שום דבר מיוחד. פשוט ישבתי לי בסיר בשיער פרוע, פשוט בכיתי על המיטה של ההורים שלי, פשוט הצחיק אותי ליצן עם בובת גרב באיזו נסיעה ברכבת. אז אני בהחלט בעד לתעד את כל הרגעים הקטנים האלו. הם שווים המון. שווים יותר בעיני מאשר טקס הצילום לפני כל אירוע משפחתי שחייב לתעד בו את הגרסה הכי מושקעת שלנו.

אז מה אני מציעה?

1.שתתחילו לצלם טוב יותר! שתתחילו לתכנן טוב יותר את התמונה שאתם עומדים לצלם ולא ליירט צרור של קליקים רק כדי לא לפספס את מה שנראה לכם הרגע הכי חמוד שלהם. כי אני מבטיחה לכן, שצילום חפוז שנותן תוצאה לא טובה ולא איכותית, מפספס את כל מה שניסתן ליצור. לא חייב בשביל זה מצלמה טובה יותר (למרות שבעיני רצוי שתהיה לכן לפחות מצלמה קומפקטית בבית לכל הפעמים בהם אתן רוצות תמונות באיכות טובה יותר).

2. אחת לכמה זמן, תשקיעו בצילומי משפחה איכותיים. ככה גם יהיו לכם תמונות משותפות של כולכם יחד ולא תצטרכו לצלם selfy מעוות ולא איכותי(אני נחשפתי למנוח  לאחרונה תודות לתוכנית הרדיו של טל ברמן ואביעד קיסוס. אז למי שעדיין לא יודעת- selfy מתייחס לתמונות שאנחנו מנסות לצלם את עצמנו עם הסמארטפון).

3. אני יוצאת עכשיו עם סדנא חדשה שתסייע לכן בדיוק בכל המקומות האלו פלוס פלוס פלוס הרבה ידע ששווה זהב! (הסדנא מתאימה בין אם יש לכן מצלמה מקצועית, מצלמת פוקט או אפילו רק סמארטפון). אז כל מי שרוצה לארגן ערב מהנה עם החברות מוזמנת לפנות אלי במייל eti.mehager@gmail.com ולהנות מצ'ופרים שרק מארגנת יכולה לקבל… :-))) לחלופין ניתן להרשם לסדנאות הבוקר שלי במחיר מוזל.

אז אין תרוצים עכשיו!!!

אני מתחננת לדבר אחד- שלא תתרצו לעצמכן שאין לכן מצלמה מקצועית ושלא למדתן מעולם צילום. זה לא תירוץ. כל אחת יכולה להוציא צילומים סבירים. ברגע שתהיו מודעות לחשיבות התמונות למשפחה שלכן, בעיקר לחשיבות שיהיו להם בעתיד (אתן מכירות עוד מוצר שהערך שלו רק עולה עם השנים???) אתן תתחילו לתכנן קצת יותר כל צילום.

ולמי שטרם ראתה והתעדכנה, האתר החדש שלי עלה לאויר. אתן מוזמנות ללבקר ולשתף אחרים!

כן, לילד שלך יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים…

חשבתן שאני מרטשת רק אתכן? טעות…

נכון, אנחנו נשים, נכון אנחנו שמות לב לכל פרט קטן, לכל קמט שיוצא לו (מזעזע מה שאני מגלה בזמן האחרון במצח שלי… יש שם עכשיו סימנים גלויים על המצח לכל הפעמים שהייתי מופתעת בחיי, וכנראה שזה היה לא מעט).

לפני כמה זמן בעלי העלה טיעון, שאפשר לראות בתמונות איך אנשים נראים שונה, לפני ואחרי הילדים. העייפות והדאגה הן משהו שפשוט רואים אותו. ואז הוא הראה תמונה שלנו כדי להוכיח את הטיעון. אז א', קצת נעלבתי לדעת שמוטי לא מעריץ את היופי שלי (מה שקיים בו…) הערצה עיוורת ושדווקא יש לו יכולת הבחנה לא קטנה כדי לראות את הפגמים שצצו באשתו מאז שהדרדס הגיח לעולמנו. וב', כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי על גזל מעיין הנעורים, שרק היום אני מעריכה איזה עור מדהים היה לי רק לפני 5 שנים… (ואם אני אתחיל לפשפש בתמונות המזרח הרחוק/ דרום אמריקה שלי מלפני יותר מעשור אני בכלל אתחיל לבכות!) אז החלטתי להוכיח שעם כל הכבוד לילדים המהממים שלנו, גם להם יש פגמים. וגם להם יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים! חשבתן שרק אנחנו זוכות להן??? טעות!

בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה, הייתי די בהלם. חשבתי שאני אפילו מגזימה או אולי הוזה שאני רואה ילד בן 6, ואני ממש עומדת לערוך את התמונה שלו… בשקיות מתחת לעיניים. עיגולים שחורים, סימן לעייפות ואיך שלא תקראו לזה, אני הייתי בטוחה שאני מגזימה ורק אני שמה לב לזה. אבל אז מוטי חלף על ידי והציץ בתמונה ואמר לי מיוזמתו האישית (ושוב, בעלת ההבחנה הגבוהה, לצערינו), שהילד נראה עייף! יכול להיות שנפלאות המצלמה וצילום בפורמט RAW אכן חושף לנו כל פרט ופרט בעור שאולי אנחנו לא מבחינים ביום יום (כמו שכבר כתבתי בפוסט כאן), אבל כשפותחים קובץ תמונה מצולמת רואים את זה…

מאז הבנתי משהו חשוב. ילדים, לא משנה כמה חמודים הם, כמה יפים הם וכמה שעות הם ישנים בלילה… הם יעברו את אותו הריטוש שאנחנו עוברות (ושלא יהיה כאן ספק, הגברים שלנו דורשים הרבה יותר טיפול בריטושים… טוב, האמת שזה לא מדוייק אבל רק רציתי לתת לנו הרגשה טובה…)

אז כדי להוכיח את הנקודה, שלא רק לנו יש מה לתקן באיפור, אני מציגה לפניכן תמונות של לפני ואחרי עריכה של הילדים הבאמת מהממים שזכיתי לצלם (555 על כל אחד מהם) שימו לב לעיניים…